Psa'him
Daf 5a
משנה: וְעוֹד אָמַר רִבִּי יְהוּדָה שְׁתֵּי חַלּוֹת שֶׁל תּוֹדָה פְּסוּלוֹת וּמוּנָּחוֹת עַל גַּג הָאִיצְטֳבָא. כָּל זְמַן שֶׁהֶן מוּנָּחוֹת כָּל הָעָם אוֹכְלִין. נִיטְלָה אַחַת תּוֹלִין לֹא אוֹכְלִין וְלֹא שׂוֹרְפִין. נִיטְלוּ שְׁתֵּיהֶן הִתְחִילוּ כָּל הָעָם שׂוֹרְפִין. רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר חוּלִין נֶאֱכָלִין כָּל אַרְבַּע וּתְרוּמָה כָּל חָמֵשׁ וְשׂוֹרְפִין בִּתְחִלַּת שֵׁשׁ׃
Traduction
R. Juda dit encore: Deux gâteaux des offrandes d’actions de grâce, devenus impropres, étaient déposés sur la galerie au sommet du Temple, d’une façon bien visible pour tous. Aussi longtemps qu’ils étaient posés, tout le peuple mangeait du pain levé; lorsqu’un gâteau était enlevé, on suspendait la consommation, sans pourtant brûler encore ce qui reste; une fois les deux gâteaux enlevés, on savait que c’est la dernière limite et qu’il faut brûler tout levain. R. Gamliel dit: on mange des mets profanes jusqu’à la fin de la quatrième heure; pendant toute la cinquième, on consomme encore de l’oblation (vu l’interdit de détruire des saintetés en temps inopportun); mais on la brûlera dès le commencement de la sixième heure, s’il en reste.
Pnei Moshe non traduit
מתני' ועוד אמר ר' יהודה שתי חלות של תודה. מן החמץ של תודה דחלות תודה ארבעים ועשרה מהן חמץ:
פסולות. מפרש בבבלי מתוך שהן מרובות נפסלות בלינה לפי שהיה הכל מביאין תודותיהן בי''ג ולא בי''ד שאין מביאין קדשים לבית הפסול שבי''ד אינן נאכלות כל היום אלא עד שש שעות ותודה נאכלת ליום ולילה לפיכך היה הכל מביאין בי''ג ומתוך שמרובות נפסלות הן בלינה. ובגמ' הכא מוסיף בטעמא שמפני שהיו ממהרין להביא תודותיהן בי''ג וח''א שלא ישפוך דמה של אחד מהן והיא נפסלת וקסבר תנא דמתני' שאלו היו כשירות לא היו נותנין אותן שם כדי לפסלן בידים שהרי מונחות שם עד זמן הביעור ונשרפות:
על גג האיצטבא. שהיתה בהר הבית לסימן שיהו הכל רואין אותן:
ניטלה אחת מהן. שבתחילת שעה חמישית בא שליח ב''ד ונטל אחת מהן והעם מכירין שהגיע שעה חמישית ולא אוכלין אלא תולין:
מתני' ר''ג אומר. חולין נאכלין כל ד' כר' יהודה:
תרומה כל חמש. מפרש בגמרא מפני קדושתה נתנו לה זמן שעה יותר הואיל ומדאורייתא מותר באכילה. ואין הל' כר''ג:
רַב אָמַר. דִּבְרֵי רִבִּי מֵאִיר. הַמְקַדֵּשׁ בְּחָמֵץ מִשֵׁשׁ שָׁעוֹת וּלְמַעֲלָן לֹא עָשָׂה כְלוּם. אָמַר רִבִּי חוּנָה. וְיֵאוּת. אִילּוּ חִטִּים קוֹרְטֻבָּנִיוֹת בַּמִּדִבָּר דִּילְמָא טָבָן אִינּוּן בְמוֹעֲדָא כָלוּם. חַד בַּר נַשׁ אַפְקִיד דִיסִיקִיָא דְּפִיסְתָּא גַּבֵּי רִבִּי חִייָה רוּבָה. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי בֵּירִבִּי בּוּן. יוֹחָנָן חִיקוֹקִיָא הֲוָה. אֲתַא שְׁאַל לְרִבִּי. אֲמַר לֵיהּ. תִּימָּכֵר עַל פִּי בֵּית דִּין בִּשְׁעַת הַבִּיעוּר. חַד בַּר נַשׁ אַפְקִיד גַּרְבָּא דְכוּתְחָא גַּבֵּי רַב חִייָה בַּר אַשִׁי. אֲתַא שְׁאַל לְרַב. אֲמַר לֵיהּ. ימָּכֵר עַל פִּי בֵּית דִּין בִּשְׁעַת הַבִּיעוּר. הֵיי דָנוֹ שְׁעַת הַבִּיעוּר. רִבִּי יִרְמְיָה אָמַר. בְּשַׁחֲרִית. רִבִּי בָּא אָמַר. חֲמִישִּׁית כְּרִבִּי יוּדָה. אָמַר רִבִּי יוֹסֵה. יְאוּת אָמַר רִבִּי יִרְמְיָה. כְּלוּם אָֽמְרוּ לִיגַּע בָּהֶן לְמוֹכְרָן לֹא מִפְּנֵי הָשֵׁב אֲבֵידָה לַבְּעָלִים. 5a חֲמִישִּׁית כְּרִבִּי יוּדָה לֹא טָבָה כְלוּם.
Traduction
Rav dit: même selon R. Meir (qui dit qu’à partir de midi le levain est seulement interdit par mesure rabbinique), celui qui à partir de la 6e heure aurait pris du pain levé pour consacrer une femme, aurait accompli un acte sans valeur. Cet avis est juste, dit R. Houna; car, si pendant Pâques on emploie dans le même but des froments granulés sauvages, l’acte ne sera pas non plus valable; et cependant, quoique devenus humides, ils ne sont pas comestibles à ce moment, et c’est par simple mesure rabbinique qu’il est défendu d’en user à cet effet (de même, il est défendu d’employer pour un mariage le 14 Nissan du vrai levain, interdit alors par simple mesure rabbinique). Un homme avait mis en dépôt un double sac, de croûtes de pain chez R. Hiya le grand; R. Yossé b. R. Aboun dit que c’était Yohanan de Hikouk (18)Cf. Jér., (Baba Metsia 3, 7) ( 9a, fin).. R. Hiya alla demander à Rabbi ce qu’il devait faire de ce dépôt (qu’il ne pouvait conserver pendant Pâques): il faudra le vendre par voie judiciaire, répondit Rabbi, avant la limite finale de la disparition (de façon à ne pas le faire perdre au déposant). Une personne avait mis en dépôt des tonneaux de confiserie, chez R. Hiya b. Ashé; et lorsque l’on consulta Rav sur ce qu’il y avait à faire, il déclara aussi qu’il fallait le vendre par voie judiciaire, en temps opportun. – Quelle sera la règle adoptée pour l’enlèvement (lequel des 3 moments indiqués par la Mishna prévaudra)? Selon R. Jérémie, ce sera le matin; selon R. Aba, ce sera la 5e heure, ou l’instant adopté par R. Juda. L’avis de R. Jérémie est juste, dit R. Yossa, car il ne s’agit pas de pouvoir encore toucher à ce pain (seule chose encore permise à la 5e h.), mais de le vendre pour la consommation, afin de restituer au propriétaire la valeur qui serait perdue plus tard. -Est-ce qu’à la 5e heure, selon R. Juda, le grain n'a aucune valeur. ⁠—
Pnei Moshe non traduit
רב אמר דברי רבי מאיר וכו'. כלומר אפילו לדברי רבי מאיר המקדש בחמץ גמור מו' שעות ולמעלה דלדידיה אינו אלא מדבריהן אפ''ה הואיל והחמץ דאורייתא לא חיישינן להקדושין:
אמר רבי הונה ויאות שפיר קאמר רב שהרי אלו חטין קורטבניות שהן גדלין במדבר והן קשין מאוד ואם באו מים עליהן אינם אלא חמץ נוקשה ודלמא טבין אינון במיעדא כלום בתמיה ואפ''ה אם קדש בהן אשה בימי מועד אינו כלום אלמא הואיל והשעות דאורייתא אף על פי שהחמץ אינו אסור בהנאה אלא מדבריהם כגון זה אין הקידושין כלום וה''ה המקדש בחמץ דאורייתא בשעות דרבנן אין הקידושין כלום:
דיסקייא דפיסתא. שק מלא חתיכות חמץ והכי גריס לה נמי בפרק המפקיד בהלכה ד':
אתא רבי חייה רובה שאל לרבי מה יעשה בפקדון הזה וא''ל תמכר על פי בית דין בשעת הביעור קודם זמן האיסור כדי שלא יפסיד המפקיד הכל:
גרבא דכותחא. ויש חמץ בכותח:
היידנו. איזו שעה נקראת שעת הביעור:
בשחרית. כלומר כל אותן ד' שעות של שחרית שמותר לאכול לרבי יהודה ונקרא שעת הביעור שמכאן ואילך עוסקין בו לבערו וצריך למוכרו בשעה שעדיין אין בו איסור כלל אפילו מדבריהם כדקאמר רבי יוסה לקמן:
רבי בא אמר חמישית כרבי יודה. כלומר אפילו לרבי יהודה יכול להמתין עד שעה חמישית שהרי עדיין אינו מוטל עליו לבערו עד תחילת שש:
יאות אמר רבי ירמיה. שימכור קודם שהגיע שעה חמישית שהרי כלום אמרו ליגע בהן למכרן לא מפני השב אבידה לבעלים כדרשב''ג בפ' המפקיד שם דסבירא לי' במפקיד פירות אצל חבירו והן הולכין לאיבוד מוכרן בפני בית דין שזהו השב אבידה לבעלים שלא יפסידן לגמרי וה''ה לחמץ בערב פסח ואם כן צריך למכרו בשעה שעדיין ראוי לאכילה:
חמישית כרבי יהודה לא טבה כלום. שאע''פ שעדיין מותר בהנאה מ''מ יש הפסד להמפקיד שבאותו שעה אינו נמכר אלא הרבה בזיל:
חמישית כרבי יהודה. לרבי יהודה כך היא הדין בחמץ בשעה חמישית אם הקדישו לבדק הבית מוקדש היא כדמפרשי טעמייהו שהרי אין הקדש זה אלא לדמים ועדיין בר דמים הוא שמותר בהנאה אפילו לרבי יהודה ואם עשאו תרומה אינה תרומה שלא ניתנה אלא לאכלה בלבד:
חֲבֵרַיָּא אָֽמְרִין. חֲמִישִּׁית כְּרִבִּי יוּדָה הִקְדִּישׁוֹ מוּקְדָּשׁ. עֲשָׂאוֹ תְרוּמָה אֵינָהּ תְּרוּמָה. הִקְדִּישׁוֹ מוּקְדָּשׁ. הֶקְדֵּשׁ דָּמִים. עֲשָׂאוֹ תְרוּמָה אֵינָהּ תְּרוּמָה. שֶׁלֹּא נִיתְנָה תְרוּמָה אֶלָּא לַאֲכִילָה בִּלְבַד. אֲמַר לוֹן רִבִּי יוֹסֵי. לָא מִסְתַּבְּרָא דְלָא חִילּוּפִּין. הִקְדִּישׁוֹ אֵינוֹ מוּקְדָּשׁ. עֲשָׂאוֹ תְרוּמָה הֲרֵי זָה תְרוּמָה. הִקְדִּישׁוֹ אֵינוֹ מוּקְדָּשׁ. שֶׁאֵין פּוֹדִין אֶת הַקֳּדָשִׁים לְהַאֲכִילָן לִכְלָבִים. עֲשָׂאוֹ תְרוּמָה הֲרֵי זָה תְרוּמָה. טְהוֹרָה הִיא דְּבַר תּוֹרָה. אַתְּ הוּא שֶׁגָּזַרְתָּה עָלֶיהָ שְׂרֵיפָה.
Traduction
Voici, dirent les compagnons, les distinctions à établir pour ce sujet: la consécration faite, pour en payer le montant au Temple, est valable (car l’on peut encore tirer parti pour les animaux); mais, comme oblation, celle-ci est sans valeur, parce qu’elle est destinée à la consommation directe, pour laquelle il est trop tard. Au contraire, dit R. Yossé, l’inverse semble plutôt admissible: la consécration n’est pas valable, mais l’oblation l’est; l’objet consacré à ce moment tardif est sans valeur, parce qu’on ne peut pas racheter les saintetés pour les donner à manger aux chiens; l’oblation, au contraire est valable, étant émise dans les conditions légales de pureté, sauf à ne pas la manger en raison de la présomption rabbinique et devoir, par conséquent, la brûler.
Pnei Moshe non traduit
אמר לון רבי יוסי אדרבה לא מסתברא אלא איפכא דאינו מוקדש שהרי אינו ראוי אלא למאכל בהמה ואין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים והואיל וכך לא חל עליו ההקדש כלל אבל לענין תרומה ה''ז תרומה טהורה ד''ת כלומר תרומה גמורה מד''ת כשאר תרומה טהורה אלא שאתה הוא שגזרתה עליה מדבריהם ואינה עומדת אלא לשריפה בששית והואיל ואפילו בששית אינו אלא מדבריהם בשריפה הילכך מיהת בה' הויא תרומה אפילו לרבי יהודה:
Psa'him
Daf 5b
הלכה: רִבִּי שִׁמְיוֹן בֶּן לָקִישׁ אָמַר בְּשֵׁם רִבִּי יַנַּאי. כְּשֵׁירוֹת הָיוּ. מִשֵּׁם מַאי הוּא פוֹסְלָן. שֶׁלֹּא לִשׁחוֹט עֲלֵיהֶן אֶת הַזֶּבַח. 5b וְלֹא בִשְׁחִיטָה הֵן קְדֵישׁוֹת. וְיִפָּדֶה וְיֵאָכֵל. אָמַר רִבִּי חֲנַנְיָה. חוֹלִייָא קוֹמוֹי לֹא אָכַל. וְאַתְּ אָמַרְתָּ. יִפָּדֶה וְיֵאָכֵל. רִבִּי [חֲנִינָא] אָמַר. פְּסוּלוֹת הָיוּ. מִפְּנֵי שֶׁהָיוּ מְמַהֲרִין לְהָבִיא תוֹדוֹתֵיהֶן מִפְּנֵי חָמֵץ שֶׁבַּתוֹדָה. וְאֵי אֶיפְשַׁר שֶׁלֹּא יִישָּׁפֵךְ דָּמָהּ שֶׁלְאֶחָד וְהִיא נִפְסֶלֶת.
Traduction
R. Simon b. Lakish dit au nom de R. Yanaï: il peut même s’agir de gâteaux aptes à la consommation; seulement, ils sont impropres par ce fait que l’on n’a pas égorgé le sacrifice en leur présence due légalement (Lv 7, 13). S’il en est ainsi, que par le sacrifice ils sont consacrés définitivement, on devrait, en ce cas, pouvoir les racheter et les consommer à l’état profane, avant l’instant de les brûler? -C’est que, répond R. Hanania, à ce moment tardif il reste encore beaucoup de profane devant lui qu’il ne peut pas arriver à manger; encore moins rachètera-t-il les saintetés qu’il n’a pas le temps de manger. Rabbi dit: il s’agit de gâteaux devenus inaptes au service sacré; car, en raison du levain que ces gâteaux contenaient (et qu’ils ne pouvaient être offerts à Pâques), on se hâtait de les offrir la veille de Pâques, et, par suite de leur grande accumulation, des accidents étaient inévitables, comme de laisser tomber une goutte de sang du sacrifice, de sorte qu’il y avait inaptitude du service public.
Pnei Moshe non traduit
גמ' כשירות היו. ס''ל לר' ינאי דלאו פסולות ממש היו שהרי מצוין אוכלין לאכלן שלחמי תודה מותרת לזרים:
משם מאי היא פוסלן. כלומר אלא משום הכי קראן התנא פסולות משום דמיירי שלא נשחט עליהן הזבח וכגון שאבד הזבח ואין להן תקנה לאכול שהזבח הוא שמתיר אותן באכילה:
ולא בשחיטה הן קדושות וכו'. ר''ל הוא דקשיא ליה על הא דר' ינאי וכי לא כשחיטת הזבח הן קדושות קדושת הגוף ואם לא נשחט הזבח אין עליהן אלא קדושת דמים א''כ ויפדה אותן והן יוצאות לחולין ויאכל אותן:
אמר רבי חנניה חולייא קומי דר''ל לא אוכל ואת אמר יפדה ויאכל. כלומר שהרי שנינו ניטלה א' מהן תולין לא אוכלין ולא שורפין ואם כן ודאי באותה שעה אינן ראויות לאכילה ואע''פ שבשעה שמניחין אותן עדיין מותר באכילת חמץ מ''מ הואיל ומצוי הרבה לאכילה בלתי אותן החלות מהיכי תיתי שיפדה אותן כדי שיהו ראויות לאכילה הרי אין אוכלין חמץ אלא עד סוף ד' שעות ומכאן ואילך אסורות באכילה ולמה ירבה עוד בחמץ:
פסולות ממש היו וכו'. כדפרישית במתני':
תַּנֵּי. שְׁתֵּי פָּרוֹת חוֹרְשׁוֹת [בִּירוּשָׁלִַם.] וִירוּשָׁלִַם לֹא בְמָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹת מָלָאכָה בְּאַרְבָּעָה עָשָׁר הִיא. נִרָאֵית כְּחוֹרְשׁוֹת. אִית תַּנָּיֵי תַנֵּי. שְׁתֵּי נֵירוֹת דּוֹלְקִין. אִית תַּנָּיֵי תַנֵּי. שְׁנֵי סַדִּינִין. אָמַר רִבִּי פִינְחָס. וְלֹא פְלִיגִין. מָאן דְּאָמַר. שְׁתֵּי פָּרוֹת שְׁתֵּי נֵירוֹת. בַּחוֹל. מָאן דָּמַר. שְׁנֵי סַדִּינִין. בַּשַּׁבָּת.
Traduction
On a enseigné: comme second signe pour la limite finale de la présence du pain, on voyait à Jérusalem deux vaches labourant la montagne sacrée; lorsqu’on voyait une seule, on cessait de manger, et lorsqu’on ne les voyait plus toutes deux, on brûlait le reste. -Mais comment ce labourage était-il possible, puisque Jérusalem devait alors faire partie des localités où il est d’usage de ne pas travailler le 14 Nissan? En effet, elles avaient seulement cette apparence, de loin, pour servir de signal. Selon d’autres, on brûlait deux lumières dont on éteignait d’abord l’une, puis l’autre; ou encore, c’étaient deux toiles suspendues à une grande hauteur et retirées successivement. Il n’y a pas de contestation entre ces divers avis, dit R. Pinhas: en semaine, on avait recours au signal des vaches, ou à celui des lumières; mais si le 14 était un samedi (ou ces signaux ne pouvaient avoir lieu), on avait recours aux toiles.
Pnei Moshe non traduit
שתי פרות חורשות בירושלים. עוד סימן אחר היו להן שתי פרות היו חורשות בהר המשחה וכל זמן שהיו שתיהן שם אוכלין:
ניטלה אחת מהן וכו'. ומי שלא ראה החלות בהר הבית ראה הסימן בפרות. ופריך וכי ירושלים לא במקום שנהגו שלא לעשות מלאכה בי''ד היא דאע''ג ששנינו לקמן בפ' ד' ביהודה עושין מלאכה בע''פ עד חצות מ''מ בירושלים מסתמא היה נוהג איסור מכיון שמתקבצין שם ממקומות הנוהגות איסור. ומשני נראות כחורשות שהיו עומדות וכלי מחרישה עליהן כדי שלא יהא זזין משם מאליהן ולפיכך ג''כ היו צריך ב' פרות דאי היו חורשות ממש בחד פרה סגי:
שתי נרות דולקות. היו להם לסימן וכשכבה א' מהן תולין וכו':
שני סדינין. היו תולין על העמוד בהר הבית ניטלה א' מהן וכו':
בשבת כשחל ע''פ בשבת. שא''א בפרות ובנרות שאף שלא היו הפרות חורשות ממש מ''מ א''א להשים כלי המחרישה עליהן בשבת:
רִבִּי חֲנַנְיָה בְעָא קוֹמֵי רִבִּי מָנָא. וְיִקְבְּעוּ לָהּ תְּקִיעָה. אָמַר לֵיהּ. אִם אוֹמֵר אַתְּ כֵּן נִמְצֵאתָה [אוֹמֵר. שֶׁמָּא] לְתָמִיד הֵן תוֹקְעִין [וְהֵן מִתְקַלְקְלִין]. אָמַר לֵיהּ. וְהָא תַנִּינָן. שָׁלשׁ לְהַבְטִיל הָעָם מִן הַמְּלָאכָה. וְשָׁלשׁ לְהַבְדִּיל בֵּין קוֹדֶשׁ לְחוֹל. אָמַר לֵיהּ. תַּמָּן כָּל עֶרֶב שַׁבָּת וְעֶרֶב שַׁבָּת הֵן תוֹקְעִין וְאֵינָּן טוֹעִין. בְּרַם הָכָא אַחַת לְקִיצִּין הֵן. אִם אוֹמֵר אַתְּ כֵּן. אַף הֵן סְבוּרִין שֶׁמָּא לְתָמִיד הֵן תוֹקְעִין וְהֵן מִתְקַלְקְלִין.
Traduction
Mais, demanda R. Hanania en présence de R. Mena, pourquoi ne pas établir des sonneries de trompettes comme signal? -C’est que, répondit-il, on pouvait les confondre avec celles qui avaient lieu au Temple pour les sacrifices quotidiens, et provoquer des retards fâcheux. -Mais n’est-il pas dit (19)(Suka 5, 5). que, le vendredi après-midi, on faisait entendre trois sonneries pour avertir le peuple d’avoir à cesser tout travail, et plus 3 autres au moment de l’instant final de séparation entre le moment profane et le commencement de la solennité du Shabat? -C’est que, fut-il répondu, ces sonneries ayant lieu tous les vendredis, on ne pouvait pas se tromper sur leur signification, tandis qu’en adoptant ce signal une fois par an, il pouvait donner lieu à des confusions. Pourquoi R. Gamliel accorda-t-il une heure supplémentaire, la 5e, à la consommation de l’oblation?
Pnei Moshe non traduit
ויקבעו להם תקיעה. לסימן וכשיתקעו פעם שניה ידעו שהגיע הזמן לשרוף:
נמצאת אומר וכו'. כלומר שלא יהא להן הדבר ברור דסבירין שמא לתמיד של בין הערבים תוקעין כדתנן בפ' החליל בכל יום היו שם כ''א תקיעות וכו' ט' לתמיד של בין הערבים והן מתקלקלין באכילת חמץ:
והא תנינן. שם בע''ש מוסיפין עוד ג' להבטיל את העם ממלאכה וכו' ולא חיישי' לקלקול ומשני התם מתוך שהיו עושין בכל ע''ש כבר היו רגילין בהסימן אבל הכא. אחת לקיצין הן פעם אחת בשנה ואם אומר את כן וכו' והן מתקלקלין:
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source